״הוא לא יושב לרגע״ - ואז הוא מתרכז במטרה

רק הבהרה קצרה למי שנמצא כאן בפעם הראשונה: יש לי מטווח ירי חווייתי, וכל הכלים במטווח הם כלי איירסופט בלבד.

לא פעם ההורים עוד בכניסה מתחילים להכין את המדריך:

— יש לו הפרעת קשב וריכוז.

— הוא פשוט לא מסוגל לשבת במקום.

— הוא מאבד עניין מהר מאוד.

— ואם משהו יקרה, אל תתרגשו. הוא תמיד כזה.

עשר דקות אחר כך, הילד ש״לא מסוגל לשבת במקום״ יושב בשקט, מביט דרך הכוונת, וכבר בפעם העשרים מנסה לרכז את הכדורים לקבוצה אחת צפופה.

אמא ואבא עומדים לידו. בהתחלה הם רק מסתכלים. אחר כך מתחילים להחליף מבטים. ואז מופיעה על הפנים שלהם הבעה בלתי־נתפסת לגמרי:

״רגע... זה באמת הילד שלנו?״

אני לא צוחקת. כמה פעמים ראיתי הורים שעמדו שם ממש עם דמעות בעיניים.

כי פתאום הם ראו את הילד שלהם אחרת לגמרי.

אסוף. סבלני. מרוכז.

הוא מקשיב למדריך, מתקן את העמידה, מנסה שוב. ועוד פעם.

ואף אחד לא אומר לו באותו רגע:

״שב כמו שצריך״.

״אל תזוז״.

״אתה בכלל מקשיב לי?״

״כמה פעמים צריך להגיד לך?״

אגב, אצל הבת שלי יש מורים שאומרים לילדים בשיא הטבעיות:

״יש לי הפרעת קשב וריכוז, אז אם שכחתי משהו או קפצתי מנושא לנושא — קחו את זה בחשבון ותזכירו לי.״

והילדים מקבלים את זה בטבעיות. הם מבינים.

כן, ככה המוח שלך עובד. לפעמים קשה איתו. ולפעמים פתאום מתברר שהוא דווקא יודע להתרכז מצוין.

לפעמים הוא פשוט צריך לראות מטרה ברורה ולקבל תוצאה מיד.

פגעת — ראית.

תיקנת — ניסית שוב.

עוד פעם. ועוד פעם.

ופתאום הילד שלדברי ההורים ״לא מסוגל להתעסק בשום דבר יותר מחמש דקות״ כבר חצי שעה עוסק מרצונו בדיוק באותה משימה.

אני כמובן לא רופאה ולא מסיקה שום מסקנות רפואיות. הפעילות אצלנו איננה טיפול, ולא כל ילד יגיב אליה באותה צורה.

אני רק עומדת לצד עמדות הירי כבר יותר מתשע שנים ורואה שוב ושוב איך מטרה ברורה ומשוב מיידי יכולים לעזור לילדים מסוימים להתחבר למשימה ולהישאר מרוכזים.

ואני פשוט אוהבת את הרגע הזה.